בשבוע הראשון של גור חדש בבית המטרה היא לא לאלף אלא לתת לו להירגע. תנו לו פינה שקטה משלו, שגרה קבועה של אוכל ויציאות, הרבה שינה (גור ישן 18 עד 20 שעות ביממה), ומעט מאוד גירויים חדשים. אל תזמינו אורחים, אל תתחילו קורס אילוף, ואל תשאירו אותו לבד לזמן ארוך. אילוף אמיתי מתחיל כשהוא כבר מרגיש בטוח.
רוב האנשים מתכוננים לגור החדש עם רשימת קניות. הדבר שבאמת קובע איך יעבור השבוע הראשון הוא דווקא מה שלא תעשו בו.
השבוע הראשון הוא לא שבוע אילוף
גור שהגיע אליכם עבר בימים האחרונים את השינוי הגדול בחייו: נלקח מהאם ומהאחים, נסע ברכב, והגיע למקום עם ריחות, רעשים ואנשים שהוא לא מכיר. ראש שנמצא בעומס כזה לא לומד פקודות.
המטרה בשבעת הימים הראשונים היא אחת: שהגור יבין שהמקום הזה בטוח ושהאנשים בו צפויים. כל השאר, כולל "שב" ו"רגל", יילמד הרבה יותר מהר אחר כך.
שינה, והרבה ממנה
גור עד גיל ארבעה חודשים ישן 18 עד 20 שעות ביממה. זה נשמע הרבה, וזה תקין לגמרי.
הטעות הנפוצה ביותר בשבוע הראשון היא להעיר אותו. כל בן משפחה רוצה לשחק, וכל אורח רוצה לראות, והגור מתעורר שוב ושוב. גור חסר שינה נראה בדיוק כמו גור "בעייתי": הוא נושך חזק, לא מקשיב, ורץ בבית כמו משוגע.
איך מגנים על השינה
- קבעו פינה שקטה שהיא שלו, ולא במעבר המרכזי של הבית
- כלל ברזל לילדים: כשהוא במיטה שלו, לא נוגעים בו
- דחו אורחים לשבוע הבא. באמת
הלילה הראשון
הגור הזה ישן כל חייו צמוד לאמא ולאחים. לילה ראשון לבד בחדר סגור הוא בשבילו אירוע מבהיל, והיללות הן לא מניפולציה.
הפתרון הפשוט הוא להשאיר אותו לישון קרוב אליכם, במיטה או בכלוב פתוח ליד המיטה. אחר כך אפשר להזיז את המקום בהדרגה. זה לא מפנק ולא יוצר הרגל בלתי הפיך, וזה חוסך לכולם שלושה לילות של בכי.
שגרה מנצחת אילוף
גור לא מבין שעות, אבל הוא לומד רצף מהר מאוד. אותן שעות אכילה, אותה דרך החוצה, אותו סדר פעולות לפני השינה.
שגרה קבועה עושה שני דברים: היא מרגיעה, כי הכל צפוי, והיא מייצרת לבד את הבסיס לאילוף לעשיית צרכים, כי הגוף מתחיל לעבוד לפי שעון.
נקודות היציאה הקבועות
הוציאו אותו אחרי כל שינה, אחרי כל ארוחה, אחרי כל משחק, ולפני השינה. תגמלו מיד כשהוא מסיים בחוץ, לא כשחוזרים הביתה. תאונות בבית יקרו, וזה חלק מהתהליך ולא סימן לכישלון.
נשיכות גור: זה נורמלי, וזה לא נצחי
כמעט כל מי שמאמץ גור מגלה בשבוע הראשון שיש לו בבית תנין קטן. גורים חוקרים את העולם עם הפה, והשיניים שלהם חדות במיוחד. זו לא תוקפנות ולא סימן לבעיה.
מה שעובד הוא עקבי ומשעמם: ברגע שהשיניים נוגעות בעור, המשחק נעצר לגמרי לחצי דקה. בלי צעקות ובלי דחיפה, פשוט הפסקה. הגור לומד תוך ימים ספורים שנשיכה מסיימת את הכיף. במקביל, תנו לו מספיק דברים שמותר ללעוס, כי הצורך עצמו אמיתי ולא ייעלם.
מה שלא עובד: להחזיק את הפה סגור, להטיח אותו על הגב, או לשחק משחקי ידיים שמעודדים נשיכה ואז לכעוס עליה.
מה כדאי שיהיה בבית לפני שהוא מגיע
- מיטה או כלוב פתוח, במקום שקט
- קערות נפרדות לאוכל ולמים
- אותו מזון שהוא קיבל עד עכשיו. שינוי מזון פתאומי גורם לשלשול, ומעבר הדרגתי נעשה על פני שבוע
- רצועה ורתמה קלה, גם אם עוד לא יוצאים
- צעצועי לעיסה בכמה מרקמים
- מטלית ותרסיס אנזימטי לתאונות. ריח שנשאר מזמין תאונה חוזרת באותו מקום
סוציאליזציה בלי לסכן אותו
יש כאן מתח אמיתי: חלון הסוציאליזציה נסגר בערך בגיל ארבעה חודשים, אבל סדרת החיסונים עדיין לא הושלמה.
הפתרון המקובל הוא לא לבחור צד. אל תורידו אותו לגינת כלבים או למדרכה שבה עוברים כלבים לא מוכרים לפני שהווטרינר מאשר, אבל כן תוציאו אותו החוצה בידיים כדי שישמע תנועה, יראה אנשים ויתרגל לעולם. מפגשים עם כלבים בוגרים ומחוסנים שאתם מכירים הם בטוחים ברוב המקרים. על העיתוי המדויק תתייעצו עם הווטרינר שמכיר את הגור.
מתי מתקשרים לווטרינר
- שלשול שנמשך יותר מיום, ובוודאי אם יש בו דם
- סירוב לאכול יותר מ-24 שעות
- הקאות חוזרות
- אפאתיה, חניכיים חיוורות או רעד
גורים מידרדרים מהר בהרבה ממבוגרים, ובגיל הזה עדיף להתקשר יום מוקדם מדי מאשר יום מאוחר מדי.
ומי עושה מה
בשבוע הראשון כולם מתנדבים. בשבוע השלישי כבר לא זוכרים מי הוציא אותו אחרי הצהריים, ומי נתן לו את הארוחה השנייה. עם גור, שבו היציאות תכופות והשגרה היא כל העניין, הבלגן הזה עולה ביוקר.
זה בדיוק מה שנבחתי עושה: לוח משמרות קבוע לכל השבוע, תורנות שמתחלקת בין כל מי שגר בבית, סימון בלחיצה אחת, והתראה שקטה להורה אם יציאה לא אושרה בזמן.