אילוף לעשיית צרכים בחוץ מבוסס על שגרה ולא על ענישה: מוציאים את הגור מיד אחרי שהוא מתעורר, אחרי כל ארוחה, אחרי משחק ולפני השינה, ובנוסף כל שעה עד שעתיים כשהוא ער. בחוץ הולכים לאותה פינה, מחכים בשקט, וברגע שהוא מסיים נותנים פרס תוך שניות. בבית משגיחים עליו כל הזמן, ותאונה מנקים בחומר אנזימטי בלי לגעור. רוב הגורים מבינים את הרעיון תוך שבועות ספורים, ושליטה אמינה מגיעה בדרך כלל רק אחרי כמה חודשים.
זו כנראה השאלה הראשונה שכל בעל גור שואל, ובדרך כלל אחרי השלולית הראשונה על השטיח. החדשות הטובות: זה לא עניין של אופי ולא של גזע. זה עניין של שגרה, פיקוח ותזמון, וכל משפחה יכולה לעשות את זה.
אילוף לעשיית צרכים בחוץ: שלושה דברים ולא יותר
כל השיטות המוכרות מסתכמות באותם שלושה עקרונות. שגרה: הגור יוצא החוצה במועדים קבועים וצפויים, לא כשמישהו נזכר. פיקוח: כל עוד הוא לא מאולף, הוא לא מסתובב בבית לבד. פרס מיידי: ברגע שהוא עושה בחוץ, הוא מקבל משהו טוב, תוך שניות.
מה שלא נמצא ברשימה הוא עונש. גור לא מבין קשר בין שלולית שנעשתה לפני עשר דקות לבין כעס עכשיו. מה שהוא כן לומד מגערה הוא שמסוכן לעשות צרכים ליד בני אדם, ואז הוא מתחיל להתחבא מאחורי הספה. זה בדיוק ההפך ממה שרציתם.
מתי מוציאים
יש רגעים שבהם כמעט בטוח שהגור צריך לצאת, ואם תתפסו אותם תחסכו את רוב התאונות:
- מיד אחרי שהוא מתעורר, גם משנת צהריים קצרה
- תוך דקות ספורות אחרי כל ארוחה ואחרי שתייה מרובה
- אחרי משחק סוער או התרגשות, למשל כשאורחים נכנסים
- לפני השינה בלילה ומיד בבוקר
בין הרגעים האלה, גור צעיר שער צריך לצאת בערך כל שעה עד שעתיים. כלל אצבע נפוץ אומר שגור מסוגל להתאפק בערך כמספר שעות כמספר חודשי גילו, וגם זה רק בזמן שינה ורק עד גבול מסוים. זה לא חוק טבע, אבל זו תזכורת שגור בן חודשיים שנשאר לבד חמש שעות פשוט לא יכול להצליח.
מה קורה בחוץ
לכו לאותה פינה בכל פעם. הריח של הפעמים הקודמות עושה חצי מהעבודה. עמדו בשקט, בלי משחק ובלי דיבורים, ותנו לו דקות ספורות. אם עשה: פרס מיד, ורק אז מתחיל הטיול או המשחק. אם לא עשה: חוזרים הביתה, משגיחים עליו בצמוד, ומנסים שוב אחרי רבע שעה.
הסדר הזה חשוב. גור שלומד שהטיול נגמר ברגע שהוא עושה צרכים יתחיל להתאפק כדי להאריך אותו. לכן קודם צרכים, אחר כך כיף.
מילת סימון ופרס נכון
בזמן שהוא עושה, אמרו מילה קבועה בטון רגוע, למשל "פיפי" או "צרכים". אחרי שבועות של חזרה המילה עצמה תזרז אותו, וזה שימושי מאוד בגשם או כשממהרים.
הפרס צריך להגיע תוך שניות מהרגע שסיים, ובחוץ. פרס שניתן כשחוזרים הביתה מלמד אותו שהכניסה הביתה היא הדבר הטוב, לא הצרכים. חתיכת חטיף קטנה ורכה עובדת טוב יותר מליטוף, לפחות בהתחלה.
פיקוח בבית: העיקרון שכולם מדלגים עליו
רוב התאונות קורות כשאף אחד לא מסתכל. עד שהגור מוכיח את עצמו, הוא צריך להיות באחד משלושה מצבים: תחת עין של מישהו, קשור ברצועה קצרה ליד מי שנמצא בבית, או במתחם קטן.
למדו את סימני ההקדמה: הרחה אינטנסיבית של הרצפה, הסתובבות במעגלים, התרחקות פתאומית לפינה או לחדר אחר, יללה קטנה ליד הדלת. ברגע שרואים אחד מהם, יוצאים בלי לחשוב.
כלוב או מתחם
רוב הכלבים נמנעים מללכלך את המקום שבו הם ישנים, ולכן כלוב בגודל הנכון, שבו יש מקום לשכב ולהסתובב ולא יותר, עוזר לגור ללמוד להתאפק. שני תנאים: הכלוב הוא לא עונש ולא מקום לשעות ארוכות, ומהכלוב יוצאים ישר החוצה. גור שנשאר בכלוב מעבר ליכולת שלו יעשה בו בסוף, וזה מקלקל בדיוק את מה שהכלוב אמור ללמד.
קרתה תאונה. מה עכשיו
אם תפסתם אותו באמצע: הפסקה קצרה ורגועה, צליל שמפתיע אבל לא מפחיד, ומיד החוצה לפינה הקבועה. אם סיים שם, פרס כרגיל.
אם גיליתם את זה אחר כך: אין מה לעשות עם הגור. מנקים, וזהו. את הניקוי עושים בחומר אנזימטי ולא בסבון רגיל או באקונומיקה. חומרי ניקוי ביתיים משאירים ריח שהאף של הכלב עדיין קולט, והריח הזה מזמין תאונה חוזרת באותו מקום. השיטה הישנה של לתחוב את האף לשלולית אינה מלמדת דבר, ורק פוגעת באמון.
פדים: כן או לא
פדים פותרים בעיה אמיתית למי שגר בקומה גבוהה, למי שהגור שלו עדיין לא סיים חיסונים, או למי שנעדר שעות ארוכות. הבעיה היא שהם מלמדים את הגור לעשות בתוך הבית, ואחר כך צריך ללמד אותו מחדש שלא.
אם המצב מחייב פדים, השתמשו בהם בתור שלב ביניים ברור: מקום קבוע אחד, לא בכל חדר, ובהדרגה מקרבים אותו לדלת ומעבירים החוצה. אם אפשר לוותר עליהם מההתחלה, האילוף מתקצר.
כמה זמן זה לוקח
רוב הגורים מבינים את הרעיון תוך שבועות ספורים של עקביות. שליטה אמינה, כזו שמאפשרת להשאיר אותו לבד כמה שעות בלי לחשוש, מגיעה בדרך כלל רק אחרי כמה חודשים, כי גם שלפוחית השתן צריכה להבשיל. נסיגות הן חלק מהתהליך: אחרי מחלה, מעבר דירה, אורח חדש בבית או שינוי בלוח הזמנים, סביר שיהיה שבוע גרוע. חוזרים לשגרה המלאה ולא מתייאשים.
כלב בוגר שאומץ עובר את אותו תהליך בדיוק, ולרוב מהר יותר, כי הוא כבר מסוגל להתאפק. ההבדל היחיד הוא שהוא מגיע עם הרגלים משלו, ולכן בשבועות הראשונים מתייחסים אליו כמו לגור.
מתי זו לא בעיית אילוף
יש מצבים שבהם תאונות אינן שאלה של חינוך, וחשוב לזהות אותם מוקדם. כלב שכבר היה נקי ופתאום חוזר לעשות בבית, גור שמשתין כמויות קטנות בתדירות גבוהה מאוד, מאמץ ניכר בזמן צרכים, דם בשתן או בצואה, או שתייה מרובה בפתאומיות: כל אחד מאלה מצדיק שיחה עם וטרינר לפני שממשיכים לאלף. גם השתנה מהתרגשות או מפחד כשמישהו מתקרב היא סיפור אחר, שמתחיל בגישה רכה יותר ולא בעוד תרגול.
אין דרך לדעת מהבית מה הסיבה. ספרו לווטרינר מתי זה התחיל ומה השתנה, ותנו לו להחליט.
ומי הוציא אותו אחרונה
הקושי האמיתי ברוב הבתים אינו הידע. הוא שבשמונה בערב אף אחד לא זוכר אם הגור יצא אחרי הארוחה, ובבוקר מתברר שכל אחד חשב שמישהו אחר קם אליו. אילוף לעשיית צרכים בחוץ מתפרק בדיוק בפערים האלה.
זה מה שנבחתי עושה: לוח משמרות לכל בני הבית, סימון של כל יציאה בלחיצה אחת, ויומן טיפולים שבו רושמים גם תאונה או שלשול, כך שכשמגיעים לווטרינר יש תאריכים ולא ניחושים. בסוף השבוע אכתוב לכם בעצמי כמה פעמים יצאתי ומי לקח אותי.
מה עושים בשבוע הראשון עם גור חדש · כמה טיולים ביום כלב באמת צריך · איך משיגים את נבחתי